ביה"ד לעבודה בתל אביב הורה על בטלות החלטתה של ועדת מינהל השירות במשרד הפנים שלא התירה העסקת עובדת בעיריית פתח תקוה לאור קרבת משפחתה לעובדת עירייה אחרת
(פ"ה 45794-10-23 מרינה לוי נ' מדינת ישראל; מיום 11.4.26)
ועדת השירות במשרד הפנים החליטה שלא לאשר העסקת התובעת בתפקיד באגף ארנונה ועסקים ביחידת ההכנסות, לאור הצהרתה על קרבה משפחתית לגיסהתה המועסקת בעירייה כסגנית מנהלת מחלקה. הן התובעת והן העירייה סבורות היו כי החלטת הועדה שגויה, זאת מאחר ומדובר בשני תפקידים נפרדים לחלוטין בשתי מחלקות שונות, וכי בין התובעת לגיסתה אין כל קשרי עבודה או ממשקים על אף שהן מועסקות באותו מינהל.
המדינה טענה כי יש לאשר את החלטת ועדת השירות על מנת להבטיח העדר נפוטיזם וכן לשמור על אמון הציבור ברשות הציבורית.
ביה"ד, לאחר ששקל את הדברים, מצא לנכון לקבל את התביעה והורה על ביטול ההחלטה.
ביה"ד הבהיר אמנם, כי ככלל לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המינהלית ולא יתערב בהחלטה, כל עוד הרשות פועלת ושוקלת החלטה בתום לב, באופן ענייני, בסבירות ובמסגרת סמכויותיה ואולם קבע, כי היה על הוועדה לבחון האם עלול להיווצר ניגוד עניינים בין תפקיד התובעת לתפקיד של גיסתה, ובכלל זה לבחון את כמות העניינים שלגביהם מתעורר חשש לניגוד עניינים, את סוג הנושאים ואת אינטנסיביות המגע בין שני התפקידים.
עוד קבע ביה"ד כי לאחר מכן היה על הועדה להציע פתרונות אפשריים לבחינת ניגוד עניינים זאת לאחר בחינת נקודות הממשק בין שני התפקידים כשפסילת מועמד מכהונתו תהיה האמצעי האחרון.
בניתוח העובדות קבע ביה"ד כי החלטת ועדת השירות לא כללה נימוק כלשהו, למעט רצף אמירות סתמיות. עוד קבע כי ההחלטה לא היתה מנומקת כלל ועיקר, וכי מטעם זה הינה בטלה, כאשר החלטת ועדת השירות הינה "שרירותית, לא מבוססת על עובדות, אינה מתמודדת כלל ועיקר עם הטיעונים שהוצגו על ידי התובעת והעירייה, עם הסדר ניגוד העניינים שנחתם, עם חוות הדעת של היועצת המשפטית לעירייה ועם חוות דעתו של רו"ח חנגל..".
עוד ניתן משקל לכך כי איש מחברי הועדה לא התייצב לדיון.
מאחר ובהסכמת הצדדים התכנסה הועדה בשנית במהלך הדיון, ביה"ד בחן גם החלטה נוספת שהתקבלה על ידי ועדת השירות לאחר שהסתמכה גם על הנתונים שעלו בהליך המשפטי, וקבע כי "גם החלטתה זו של וועדת השירות לוקה באי סבירות מהותית ואינה מקיימת אחר דרישות הפסיקה ומשכך דינה להתבטל..".
כך, הובהר, כי אין די בחשש לכאורי לניגוד ענייני, והיה על הוועדה לבחון את היקף הניגוד, תדירותו ועוצמתו.
עוד נקבע כי הועדה, בניסיונה להצדיק את החלטתה הקודמת, התעלמה מהטענה כי ישנה יחידת בקרה הבודקת כל פעולה המבוצעת בעסקים ועוד שגתה כאשר קבעה כי עצם העובדה שהובאה הבקשה בפני הועדה מלמדת על חזקה בדבר קיומו של ניגוד עניניים.
ביה"ד ביקר גם את קביעת הועדה לגבי הצורך בבחינת הבקשה גם במבט צופה פני עתיד לגבי אפשרות שהתובעת או גיסתה יבקשו להתקדם בתפקיד, ועוד הבהיר כי "גם אם עולה חשש לכאורי לקיומו של ניגוד עניינים בין התובעת וגיסתה, הרי שהתובעת וגיסתה חתמו על הסדר ניגוד עניינים וממילא עצמת ניגוד העניינים.. אינה מצדיקה את פסילת זכייתה של התובעת..".
לפיכך הורה ביה"ד על ביטול החלטת ועדת השירות למפרע, לרבות חיוב העירייה בתשלום הפרשי השכר בחן שכרה מחברת מילגם לבין השכר שהיה משולם לה אילו היתה מועסקת בעירייה, וזאת ממועד מינויה, כאשר המדינה חויבה בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.
ביה"ד לעבודה חייב את המדינה בפיצוי בסך 75,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב לבירור וטיפול באירוע ההטרדה שחוותה מצד שלישי
(סע"ש 69438-06-21 פלונית ואח' נ' מדינת ישראל- בית חולים שיבא; מיום 12.4.2026).
דובר בתובעת שחותה הטרדה מינית מצד מטופל במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בביה"ח שיבא, בה הועסקה.
המטופל פנה אליה, הפנה כלפיה הערות והצעות מיניות בוטות, בהמשך נצמד אליה, החל לגעת באיברים אינטימיים בגופה, כאשר התובעת צעקה כלפיו שיפסיק לגעת בה, וזאת עד שהצליחה להיחלץ מידיו. עוד במהלך האירוע סבלה התובעת, שהיתה בתחילת היריון, מדימום קשה שהתברר בהמשך כהפלה טבעית.
התובעת שהתה בחופשת מחלה, לא הצליחה לשוב למחלקה, ועל כן עברה למחלקה אחרת, כאשר למרות דיווחיה על האירוע לגורמים שונים, זכתה להתעלמות עד אשר לא נותרה בידיה ברירה אלא להתפטר בדין מפוטרת.
המדינה טענה כי אין לה אחריות, כמעסיק, לטפל באירוע הטרדה שלא בוצע על ידי עובדיה או ממונים מטעמה.
ביה"ד הבהיר כי אין מחלוקת שהתובעת חוותה אירוע קשה וטראומטי שאין מחלוקת כי הוא מהווה "הטרדה מינית" בהתאם לחוק וכן כי אין מחלוקת שהתובעת חוותה את ההטרדה המילולית והפיזית במסגרת יחסי העבודה, במתחם ביה"ח ובזמן עבודתה. עם זאת, בשים לב לכך שלא דובר בממונה מטען המעסיק, הובהר כי לא ניתן להחיל את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית על הסיטואציה שהוצגה.
על אף האמור, הובהר כי למעסיק חובה לספק מקום עבודה בטוח וזאת גם מכח תקנת הציבור, חובת תום הלב החוזית ביחסי עבודה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
בהקשר זה ביה"ד קבע כי "לא ניתן להשלים עם מצב בו עובד יהיה חשוף להטרדות מיניות מצד גורם זר ליחסי העבודה המצוי תדיר בסביבת העבודה, כגון המטופל בענייננו או ספק שירותים.. בעוד מעסיקו יהיה פטור מבירור או מניעה של מקרים כאלה". לנוכח האמור הבהיר כי בהעדר הוראות בחוק יש להשלים את החסר באמצעות נורמות מהדין הכללי. ביה"ד הבהיר כי "..המדינה לא עמדה באמת המידה הנדרשת ממנה כמעסיקה למנוע ולטפל באופן ראוי במקרה ההטרדה המינית שאירע לתובעת, וזאת מכח חובת תום הלב החלה עליה ביחסי העבודה..".
ביה"ד הבהיר כי עלה פער ניכר בין העדויות בתצהירי המדינה לפיהן נעשה טיפול בתובעת לבין החקירות הנגדיות מהן עלה כי עניינה של התובעת לא טופל כראוי, כאשר איש מבין הגורמים לא נפגש עם התובעת ולא שוחח עמה על מנת לקדם את הטיפול למרות שהיו מודעים לאירוע שחוותה.
לאור האמור נקבע כי ביה"ד הפר את חובת תום הלב שלו כלפי התובע לברר ולטפל באירוע ההטרדה אותו חוותה.
באשר לשיעור הפיצוי, ביה"ד הבהיר כי הוא מאמץ את הלך הרוח של החוק למניעת הטרדה מינית גם אם לא ניתן להחילו במישרין, ועל כן מצא לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 75,000 ₪ המשקף את חומרת האירוע שחוותה אל מול אוזלת היד של המדינה בטיפול בתובעת כאשר הממונה על הטרדות מיניות מעולם לא דיברה איתה או נפגשה איתה ולא נעשו מאמצים על מנת לדאוג שעניינה מטופל או קולה של התובעת נשמע. עוד נפסקו לתובע הוצאות בסך של 15,000 ₪.
