בית הדין האזורי לעבודה חייב את המרכז הזואולוגי בתשלום פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין, וקבע כי ההחלטה על פיטורי התובעת התקבלה עוד טרם זימונה לשימוע וטרם נשמעו טיעוניה. בית הדין דן בנסיבות פיטוריה של התובעת, וכן בחן את הליכי השימוע שנערכו לה, וקבע כי נפל פגם בהליך השימוע של התובעת לאור חוסר ההתאמה בין מכתב הזימון לשימוע שהועבר לתובעת לבין הפרטים הנוספים שהועברו לתובעת בעקבות בקשת ב"כ, אשר לא זכו להתייחסות בהודעת הזימון לשימוע; עוד נקבע כי הליך השימוע בוצע ללא נוכחות התובעת, ובטרם העבירה התובעת התייחסותה המלאה בכתב, באופן המלמד על כך כי ההחלטה בעניינה הקבלה מראש. עוד נקבע כי ימי המחלה בהם שהתה התובעת היוו נדבך נוסף במכלול השיקולים לסיום העסקתה וזאת הגם כי לא נמצא שהפיטורים היו על רקע מחלתה. סע"ש 53983-11-18 רותי כהן נ' המרכז הזואולוגי תל אביב- רמת גן בע"מ, ניתן ביום26.1.21 (פורסם בנבו).
בית הדין האזורי לעבודה דחה בקשת עובד רשות הטבע והגנים לביטול הליך הפיטורים וקבע כי גם אם הפיטורין היו שלא כדין, הסעד הוא לא בהכרח החזרה לעבודה תוך ביטול הליך הפיטורים. באותו המקרה, בית הדין לעבודה בחן את העילות לפיטורים והאם דובר בהליך פיטורים מנהלי או בהליך שעילותיו משמעתיות, וקבע כי מרכז הכובד של סיבות פיטוריו של המבקש, היה ההתנהלות הבינאישית הבעייתית של המבקש כלפי הכפופים לו ולא עילות מתחום המשמעת. המבקש, אשר הועסק למעלה מ- 20 שנה במשיבה, הסליק מכשיר טלפון נייד ברכב שטח בו אמור היה לנסוע עובד אחר, אשר חשד בו כי הוא מזייף דוחות נוכחות, כאשר בהמשך לאירוע זה במסגרתו טען המבקש כי סבר שמדובר במעשה לגיטימי, ובמסגרת הבירור לאחר אותו אירוע, התברר כי ישנן תלונות רבות הנוגעות ליחסו של המבקש כלפי הכפופים עליו. בנסיבות אלו, זומן המבקש לשימוע והמשיבה החליטה על סיום העסקתו. בית הדין הגיע למסקנה כי מרכז הכובד של הסיבות לסיום העסקת המבקש, היה ההתנהלות הבינאישית של המבקש וכי לא נפל פגם בעצם נקיטת ההליך המנהלי בעניינו. סע"ש 31505-12-20 עמיר אלוני נ' רשות הטבע והגנים הלאומיים, ניתן ביום 27.1.21 (פורסם בנבו).
בית הדין האזורי לעבודה דחה בקשה להקפאת הליכי מכרז בעיריית חיפה עד להכרעה בהליך העיקרי, וקבע כי ההחלטה לפסול מועמדות המבקשים במכרז, על רקע קרבת משפחה לעובדי עירייה היא סבירה ומידתית שהתקבלה מתוך שיקולים עניינים, ולא נפל בה פגם. באותו העניין, מועמדותם של המבקשים, אשר עמדו בתנאי סף המכרז ואף הועסקו בעבר כעובדים שעתיים במשיבה, נדחתה על רקע היותם קרובי משפחה של עובדים באגף החופים בעירייה. במסגרת דחיית מועמדותם של המבקשים, הבהירה העירייה כי היא פועלת לצמצום היקף העסקתם של קרובי משפחה וזאת מחשש לניגוד עניינים וחשש כי מערכת יחסים המשפחתית תשפיע על אמון הציבור. בית הדין קבע, כי הכללים בדבר העסקת קרובי משפחה במגזר הציבורי נועדו לעקור את תופעת הנפוטיזם, בשל העדפת קרובי משפחה של עובדי הרשות על פני מועמדים אחרים. עוד נקבע כי מדיניות העירייה בדבר פסילת מועמדותם של מצילים להם קרובי משפחה באגף החופים אינה מנוגדת לזכותם החוקתית לחופש העיסוק. פ"ה 70749-12-20 דור שוורץ נ' עיריית חיפה, ניתן ביום 27.1.21 (פורסם בנבו).
בית הדין האזורי לעבודה הכיר בזכותם של התובעים, שאריה של עוזרת בית שהועסקה אצל הנתבעים, לפיצוי בגין אבדן תגמולי פנסיית נכות בשיעור של 22,886 ש"ח וקצבת שאירים בסך 45,543 ₪. בית הדין דן בזכאות התובעים לפיצוי בשווי אבדן פנסיית נכות שיכולה הייתה המנוחה לקבל אילו בוטחה כראוי וכן קצבת שארים. באותו עניין, המנוחה, אשר עבדה אצל הנתבעים כעוזרת בית במתכונת של שלושה ימים בשבוע (כ-13 ש"ש), נעדרה מעבודתה לעיתים קרובות, על רקע רפואי, ללא אישורי מחלה המעידים על סיבת היעדרותה. הנתבעים סברו כי המנוחה התפטרה מעבודתה. במסגרת העסקתה, הנתבעים לא הפרישו עבור המנוחה הפרשות לקופת פנסיה כלשהי בשל מחלוקת ונוכח סירובה של העובדת לשתף פעולה עם פתיחת קופת פנסיה. לצד זה, נקבע כי הנתבעים לא פעלו לממש את חובתם כאשר בית הדין קבע כי אף במקרה בו העובד אינו משתף פעולה, המעסיק אינו יכול להשתחרר בנקל מחובתו זו, כאשר בית הדין קבע עוד כי אילו הנתבעים לא היו מפרים את חובתם החוזית, הרי שהמנוחה הייתה מבוטחת בעת האירוע. לאור האמור נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפסדי פנסיית נכות למנוחה וכן לקצבת שארים. עם זאת, בית הדין ייחס למנוחה אשם תורם בשל התנהלותה ואי שיתוף פעולה עם הנתבעים לפתיחת קופה, וקבע כי יש להפחית משיעור הפיצוי לו זכאית המנוחה כ-20%. יצוין כי גובה הפיצוי נקבע בהתאם לגובה קצבת הזכאות לה היתה זכאית המנוחה, על פי חישוב שהוצג, וגובה קצבת השאירים. על פסק הדין הוגש ערעור ביום 20.1.21. סע"ש 11511-09-16 יונתן שי תירוש נ' יפעת בן שחר, ניתן ביום 24.12.20 (פורסם בנבו).
בית הדין האזורי לעבודה דחה בקשת עובד עיריית אילת להכיר בו כזכאי לפרישה בתנאים מטיבים בלא שחתם על "כתב קבלה וסילוק לעובד", וקבע כי תשלום תנאי פרישה מטיבים אינו בגדר זכות מוקנית, אלא נתון לשיקול דעת המדינה והרשות המקומית. בית הדין דן בבקשה למתן צו עשה לפיו יש לאפשר למבקש לפרוש מעבודתו בעירייה על פי התנאים שפורסמו במסגרת תוכנית לעידוד פרישה מרצון. באותו עניין, בקשת המבקש להצטרף לתוכנית פרישה נדחתה לאחר שהוסיף הסתייגותו על טופס גמר חשבון בעניינו. המבקש הגיש בקשה נוספת לאפשר הצטרפותו לתוכנית, אולם בקשתו נדחתה הן על ידי העירייה והן על ידי הממונה על השכר. למעשה נקבע כי המבקש עתר לסעד הצהרתי בדבר זכאותו לתנאים עודפים לפי הקול קורא ובה בעת, ביקש לקבוע כי אינו חייב לעמוד בתנאי הקול קורא. בנסיבות האמורות, בית הדין דחה את עמדת המבקש וקבע כי פרישה בתנאים מועדפים נועדה, לפי תכליתה, למימוש חזונה של הרשות לצורך ריענון שורות ברשויות, כך שיתאפשר לרשות להוקיר תודה לעובדיה הוותיקים בדמות תנאי העסקה מטיבים, תוך מתן פלטפורמה שתאפשר תכנון תקציבי, התייעלות וצמצום הוצאות שכר. עוד הודגש כי הרשות המקומית מוסכמת להעניק לעובד זכות עודפת בקול קורא, רק אם הוא עומד בתבחינים המפורטים בקול קורא. **משרדנו ייצג את העירייה בהליך האמור. צ"ו 61294-08-20 פרגי נ' עיריית אילת ואח', ניתן ביום 26.1.21 (טרם פורסם).
