חיוב עיריית רמת גן בהוצאות בגין מענה שגוי לתושב המתבסס על ציטוטים שגויים

ביהמ"ש העליון חייב את עיריית רמת גן בתשלום הוצאות לתושב, שנדרש להליך משפטי (מינהלי) לאחר שקיבל תשובה המבוססת על הפניות שגויות לחוזר מנכ"ל ולפסיקה, שלא קיימות, וזאת תוך שימוש בכלי בינה מלאכותית.

דובר בתושב שהעירייה דחתה בקשתו להסעות לביה"ס עבור בנו, תוך שהעירייה הפנתה במענה לציטוטים מחוזר מנכ"ל משרד החינוך, שהתברר בדיעבד כחוזר שאינו קיים.

במסגרת עתירה מינהלית שהגיש האב לביהמ"ש המחוזי, הגיעו הצדדים להבנות, אלא שביהמ"ש דחה בקשת האב להוצאות משפט.

האב ערער לביהמ"ש העליון אשר חייב את העירייה בהוצאות בסך של 30 אש"ח בגין שני ההליכים תוך שהוא קובע, בין היתר, כי מדובר בשימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית על ידי אזרח במגעיה עם אזרח. ביהמ"ש הבהיר כי "החלטת העירייה בבקשת המערער, כמו גם כתבי הטענות שהגישה, הן לבית המשפט המחוזי, הן בהליך דנן, רצופים  כולם באסמכתאות ובציטוטים שגויים, חלקם מומצאים, אשר ניתן להניח כי הם תוצר ישיר של שימוש (בלתי מבוקר) בבינה מלאכותית".

ביהמ"ש הבהיר כי השימוש הבלתי מבוקר שנעשה בבינה מלאכותית "אינו מתקבל על הדעת" ובפרט לאור חובת ההגינות המוגברת החלה עליה כרשות מינהלית, תוך הדגשה כי התנהלות זו הינה בעלת משנה חומרה כאשר היא מתקיימת ביחסים בין הרשות לאזרח.

ביהמ"ש הבהיר כי "..כל עוד רמת האמינות של מערכות הבינה המלאכותית מוטלת בספק.. לא ניתן להסכין עם מצב שבו רשות מינהלית מתפרקת משיקול דעתה, ומבססת את החלטתה באופן בלעדי, או כמעט בלעדי.. על פלט של מערכות כאמור..". עוד ציין ביהמ"ש כי התנהלות כאמור פותחת פתח לביקורת שיפוטית מחמירה והדוקה יותר, כאשר בנסיבות העניין ועל מנת להעביר מסר "חד ובהיר" נקבע כי יש מקום להשית על העירייה הוצאות על הצד הגבוה.

בשולי הדברים הבהיר ביהמ"ש כי "שימוש בבינה מלאכותית על ידי רשויות מינהליות, עשוי להביא לעולמנו תועלות מרובות.. על שימוש זה להיעשות בשום שכל ובשיקול דעת..". לאור האמור וכמפורט לעיל חויבה העירייה בהוצאות בסך של 30 אש"ח.

(עע"מ 63194-08-25 נבו בן כהן נ' עיריית רמת גן; נבו; מיום 22.3.26).

פסיקת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בבית הדין לעבודה

התקבלה חלקית תביעתה של עובדת הוראה כנגד מנהלת ביה"ס בו הועסקה.

התובעת טענה כי מנהלת ביה"ס שלחה לגרוש שלה הודעת דוא"ל בה טענה כי התובעת נתפסה כשהיא מזייפת חתימת המנהלת לצורך אישור שעות עבודה. עוד טענה כי הגרוש שלה השתמש במידע על מנת להעבירו לבי"ס אחר בו הועסקה, וכפועל יוצא היא זומנה לשיחת בירור בביה"ס בו עבדה.

הנתבעת טענה כי האישור שהעבירה לגרוש של התובעת אינו בגדר לשון הרע, כי המידע כבר היה בידיעתו, וכי הוא זה שעשה שימוש במידע והעבירו לגורם אחר.

ביה"ד קבע כי משלוח הדוא"ל עולה בגדר "פרסום" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע; עוד נקבע, כי הנתבעת לא הוכיחה שסוכם בינה לבין הגרוש של התובעת כי המידע מיועד רק לשימוש בביה"ד הרבני. עוד ניתן משקל לכך שהמידע נמסר למעלה מעשר שנים לאחר סיום העסקת התובעת בביה"ס בו שימשה הנתבעת מנהלת, וכן כי "לשונו של הפרסום בראי האדם הסביר אינה מותירה מקום לספק כי הפרסום מהווה הוצאת דיבה / לשון הרע".

עוד נקבע כי "..כי הנתבעת ידעה שהדברים שייחסה לה הם חמורים והתובעת עלולה לאבד את משרתה כתוצאה מדברי הנתבעת", ולפיכך נמצא כי הפרסום נעשה על מנת להשפיל ולבזות את התובעת.

טענת הנתבעת כי עומדת לה הגנת תום הלב נדחתה.

נקבע כי הנתבעת שלחה את הפרסום לבעלה לשעבר של הנתבעת, מתוך ידיעה שיעשה בו שימוש נגד התובעת בבית הדין הרבני במסגרת הליך הגירושין כאשר ביה"ד הבהיר כי "מדובר בהתערבות גסה של הנתבעת בהליך פרטי, אישי ומטבע הדברים לא קל שעברה התובעת". עוד נקבע כי "לא היתה לנתבעת כל חובה חוקית או מוסרית, חרף נסיונה לטעון אחרת, להוציא את דיבתה של התובעת בפרסום שנשלח…וודאי מקום בו בזמן אמת לא הגישה תלונה במשטרה…" וכן נקבע כי הפרסום לא נעשה כדי להגן על עניינה של הנתבעת אלא כדי לשרת צד שלישי וכי גם הניסוח היה נחרץ מאוד במילותיו.

באשר לפיצוי, קבע ביה"ד כי חלוף הזמן שולל את הטענה כי מדובר בפרסום ב"עידנא דריתחא" ועוד הובהר כי הנתבעת לא התנצלה. בנסיבות אלו חויבה הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 40 אלף ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

סעש (ת"א) 61075-12-22 אורלי אמיתי – עליזה בטש (נבו, 19.3.2026).