נדחתה בקשת צד של ההסתדרות לקבוע כי משטרת ישראל הפרה את צו ההרחבה לקיצור שבוע העבודה

ההסתדרות טענה במסגרת ההליך, כי המשטרה הפרה את זכויות עובדי הבינוי מכח צו ההרחבה שקיצר את שבוע העבודה והעמידו על 42 שעות שבועיות.

בין היתר נטען כי עובדי הבינוי מועסקים לפי תקן של 44 שעות שבועיות.

המשטרה טענה כי מאחר והעובדים זכאים לחצי שעת הפסקה בכל יום, 2.5 שעות מתוך ה-44 שעות השבועיות הינן בגדר שעות הפסקה שאינן שעות עבודה ואינן מזכות בשכר.

ביה"ד קבע כי בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה "שעות עבודה" הנן הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות הניתנות לעובד להחלפת אוויר ולמעט הפסקה לפי סע' 20 לחוק, שהינה הפסקה הנמשכת חצי שעה או יותר ובמהלכה רשאי העובד לצרת ממקום העבודה.

ביה"ד קבע כי הנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים  הקבועים בסעיף 20(ג) לחוק מוטל על המעסיק, ובנסיבות הספציפיות מצא כי לא נסתרה הטענה כי עובדי הבינוי רשאים לצאת מהמקום בו הם מוצבים בשעת ההפסקה. עוד קבע ביה"ד כי הצורך בזמינות טלפונית אינו שולל את היותם "עומדים לרשות עצמם" במהלך ההפסקה.

באשר לטענה כי בחלק מהמתקנים אין אפשרות מעשית לממש את הזכות לצאת ממקום העבודה הובהר כי אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שמבחינת המעסיק העובד רשאי לצאת מהעבודה, והובהר כי הורם הנטל להוכיח כי עובדי הבינוי עומדים לרשות עצמם בשעת ההפסקה.

לאור האמור נקבע כי המדינה לא הפרה את הוראות צו ההרחבה. שאלת הפגיעה בעובדים לאור קביעת תקן של 44 שעות, לא נדונה לגופה בהליך, אך הבקשה עצמה על הסעדים שנוסחו במסגרתה – נדחתה.

[ס"ק 36844-12-24 הסתדרות העובדים הכללית החדשה מרחב ירושלים – מדינת ישראל; נבו, 16.7.2026].

נדחתה תביעה של מנהלת אגף הרישוי בעיריית חיפה שטענה כי פוטרה שלא כדין על רקע חשיפת שחיתויות

במסגרת התביעה טענה התובעת כי חשפה מעשי שחיתות של עובד בכיר באגף ושל עובדים נוספים שאינה עולה בקנה אחד עם מינהל תקין. התובעת טענה כי העיריה נכנעה ללחצי ועד העובדים להוציאה מהעירייה ופיטרה אותה על בסיס עילות מופרכות ומומצאות.

העירייה טענה מנגד, כי התובעת פוטרה בהליך כדין ומשיקולים ענייניים על רקע חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי והתנהלות ששיקפה כשל מהותי בניהול העובדים.

עוד טענה כי אכיפת יחסי העבודה תפגע באפשרות לתפקוד תקין של האגף.

בקשת התובעת לסעד זמני נדחתה ובקשת רשות ערעור שהגישה נמחקה תוך הסכמת הצדדים כי ינוהל תיק עיקרי בהליך מזורז.

ביה"ד קבע כי התובע לא עמדה בנטל להראות פגם בפיטוריה שמקורו בשיקולים לא ענייניים. ביה"ד קבע כי אמנם התובע קידמה תהליכי רישוי מקוונים, הטמיעה חידושים וכלים והובילה פרויקטים ומיזמים, אלא שביה"ד מצא לנכון לתת משקל לעדות הגורם המוסמך בעירייה לגבי המניעים בבסיס החלטת הפיטורים כמו גם תלונות העובדים.

ביה"ד מצא אמנם כי חלק מתלונות התובעת לגבי עובדים אחרים באגף היו מוצדקות, יחד עם זאת מצא כי עובדים באגף העלו תלונות לגבי התובעת עוד לפני המועד בו התלוננה התובעת לראשונה כאשר גם ועד העובדים היה מעורב ביחסים בין התובעת לעובדי האגף הכפופים לה טרם הגשת התלונה.

ביה"ד התייחס לכך שהתובעת התלוננה על 7 מתוך 9 עובדי האגף ומלבד טענות לגבי התנהלותם היא הציפה גם בעיות ניהול שונות  כאשר הובהר לה כי עליה לפתור את הבעיות באופן עצמאי.

ביה"ד הבהיר אמנם כי קשה להעלים עין ממעשים לא תקינים שייחסה התובעת לעובדי האגף אך הבהיר כי צדקת התובעת אינה מצדיקה את היקף הפניות לגורמים הבכירים בעירייה זאת מעבר לקושי בסגנונה הבוטה. ביה"ד נתן משקל גם לעובדה שתלונות התובעת נבדקו באופן ענייני וטופלו על ידי העירייה.

ביה"ד הבהיר כי יש להבחין בין הפרות משמעת של עובדי האגף, שאין מקום לצפות ממנה להתמודד איתן בעצמה, לבין אתגרים אחרים הכרוכים בתפקיד הניהולי שעמם לא השכילה התובעת להתמודד.  ביה"ד קבע כי תלונות העובדים שוקפו לתובעת בזמן אמת, התובעת הגיבה אליהן אך לא הכירה בקיומן ועל כן זומנה לשימוע.

מאחר ונקבע כי לעירייה היו טענות במישור המקצועי ובמישור היחסים הבינאישיים עם עובדי האגף נדחתה הטענה כי מדובר בטענות מופרכות ומומצאות ובהתאמה נדחתה התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

עוד נקבע כי הליך הפיטורים היה תקין וכי לא הוכחה השפעת ועד העובדים על החלטת העירייה לסיים העסקת התובעת. נדחתה הטענה לקשר בין פיטורי התובעת לבין הטענות לגבי חשיפת שחיתויות הן בשל לוחות הזמנים והן מאחר והתובע לא העלתה טענה כאמור בשיחתה עם הגורם העירוני, זאת מעבר לכך שהזימון לשימוע היה שנה וחצי לאחר התלונה. לאור האמור נדחתה גם התביעה לתשלום פיצוי בגין הליך פיטורים על רקע חשיפת שחיתויות. עוד נדחתה הטענה כי לא נלקח בחשבון גילה של התובעת וסיכוייה למצוא עבודה בגילה וכפועל יוצא נדחתה התביעה לתשלום פיצוי בגין עילה זו. בד בבד נדחתה התביעה לאכיפת יחסי העבודה. התובעת חויבה בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

[סע"ש 75433-12-25 אתי אסולין – עיריית חיפה; נבו, 22.7.2026; ערעור תלוי ועומד בביה"ד הארצי לעבודה].

התקבלה חלקית תביעת עובדת וואלה תקשורת לפיה פוטרה בניגוד לחוק הגנת עובדים בשעת חירום לאחר שפונתה מביתה

העובדת טענה כי פוטרה שלא כדין, בניגוד להוראות חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, זאת לאחר שפונתה מביתה במפלסים בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר ומנגד הנתבעת טענה כי הפיטורים היו מטעמים מקצועיים ועניניים שהחלו עוד בטרם המלחמה וכי על כן לא עומדת לתובעת הגנה.

התובעת פוטרה במרץ 2024 בנימוק של העדר מחוייבות ויוזמה מועטת, מיעוט נוכחות במערכת והיעדרויות. התובעת עצמה טענה כי המשיכה לעבוד מרחוק על אף מצבה הנפשי הקשה וכי לא הוצעה לה הצעת עבודה חלופית סבירה. הנתבעת עצמה טענה שהוראות החוק לא חלות שכן התובעת לא נעדרה אלא המשיכה לעבוד מרחוק כאשר אי הגעת התובעת לעבודה לא נבעה מהפינוי אלא ממצבה הנפשי.

ביה"ד קבע כי הוראות החוק מעניקות הגנה סוציאלית לעובדים המנועים מלהגיע לעבודה עקב המצב הבטחוני, וכי החסינות מפני פיטורים מותנית בקשר סיבתי בין נסיבות החירום הבטחוניות לבין היעדרות העובד וכי לאור האמור ההגנה לא תעמוד לעובד המסוגל לבצע עבודתו, גם אם מרחוק.

ביה"ד מצא כי מי שביצע את עבודתו בפועל, גם אם מרחוק, אינו חוסה תחת הגנת החוק וכי עדות התובעת הרחיקה את הקשר הסיבתי הישיר בין הפינוי לבין סיבות הפיטורים.

יחד עם זאת מצא ביה"ד כי עילות הפיטורים כללו גם היעדרויות מהמערכת וכי לכן לא ניתן לנתק כליל את קשיי העבודה מרחוק מהשלכות הפינוי ועל כן יש לראות בפיטורים כמושפעים מהשלכות הפינוי לפחות באופן חלקי. ביה"ד קבע כי גם אם התביעה הוגשה מכח חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, אין הדבר מונע מביה"ד לפסוק פיצוי בלתי ממוני מכוחו, זאת כאשר תכלית החוק היתה להטיל חובה על מעסיק לפעול ברגישות ולבחון חלופות תעסוקה ממשיות בטרם פיטורי עובד מפונה. ביה"ד קבע כי הנתבעת לא הוכיחה באופן מלא כי פיטורי התובעת נבעו מסיבה מקצועית וענינית בלבד; כי יש לייחס משקל ראייתי לחובת הנתבעת שנמנעה מלהביא לעדות את העורך הראשי שהיה הגורם המרכזי שקיבל החלטת פיטורים ומצא כי לגרסת התובעת עדיפות ראייתית. עוד נקבע כי הטענה לגבי ירידה בתפוקתה של התובעת או אי עמידתה ביעדים לא הוכחה,  וכי הכפלת היעדים הנדרשים מהתובעת מיד לאחר אירועי השבעה באוקטובר מעידה על קביעת רף דרישות לא ריאלי המציב את העובדת המפונה בפני כישלון ידוע מראש באופן המלמד על חוסר תום הלב של הנתבעת והעובדה כי לא שקלה את מכלול הנסיבות. עוד נקבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהוצעה לתובעת הצעת עבודה חלופית כנה וסבירה.

בנסיבות אלו ומשאין מחלוקת כי שכרה של התובעת שולם במלואו בתקופות בהן נעדרה – ביה"ד דחה את התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני. יחד עם זאת, נפסק לתובעת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך של 45,000 ₪ המשקף את הפגיעה שנגרמה לה עקב פיטוריה בתקופת הפינוי תוך הפרת חובת תום הלב על ידי המעסיק.

[סע"ש 43704-05-24 מיטל קויפמן נ' וואלה תקשורת בע"מ; נבו, 2.8.2026].

**המדובר בעדכון כללי בלבד, שאינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני